איך מטיילים

הטיול בשכונה הוא נוח מאוד ומתאים לכולם. כמו בכל סיור עירוני מומלץ להצטייד בבקבוק מים, כובע וכמובן – מצלמה.

  • מומלץ לחנות בחניונים שסביב נווה צדק ולא בתוך סמטאותיה 
  • אם תרצו לשדרג את הטיול, תוכלו לשכור ברחוב שבזי אופניים (תל-אופן) ולהפוך את הסיור בסמטאות לחווייתי אפילו יותר.
  • לטיולים ואתרים מעניינים נוספים בדרום תל אביב – ראה בסוף המסלול.
  • כדי להכיר טוב יותר את המסלול, לחצו בסוף כל פסקה על הלינק למבט מהרחוב ב-Google Street View.

איך מגיעים

המסלול המובא כאן הוא מסלול רגלי העובר בין רחובות וסמטאות השכונה.

  • נקודת התחלה: מרכז סוזן דלאל – רחוב יחיאלי 5.

  • נקודת סיום: רחוב פינס פינת רחוב לילנבלום.

 


הגעה ברכב להלן החניונים הסובבים את השכונה (בתשלום):

  • חניון התקומה רחוב המרד 36.
  • חניון התחנה רחוב המרד פינת קויפמן יחזקאל 65.
  • חניון סוזן דלל רחוב המסילה פינת פינס.
  • חניון תלמי רחוב יהושוע התלמי 16 א'.
  • חניון עין יעקב רחוב קויפמן 16.

הגעה בתחבורה ציבורית (מטרופולין): קווים 47, 48, 147, 149, 247, 249.

הגעה ברכבת:

רדו בתחנת תל אביב ההגנה. ביציאה מהתחנה, עלו על קו אוטובוס מספר 236 של חברת קווים וסעו כשבע דקות. רדו בתחנת מגדל שלום. מכאן, המשיכו ברגל כחמש דקות על רחוב שבזי, עד הכניסה לשכונת נוה צדק ההיסטורית והיפה.

קבלו סרטון של דקה על מה יש לעשות בתל אביב:

הרקע להקמת השכונה

"כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ יְהוָה נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ" (ירמיהו לא, כ"ב).

ספק אם מקימיה של השכונה הראשונה ידעו בבוחרם את שמה לאיזו רמת פופולריות תגיע נווה צדק של שנות האלפיים. מעל מאה שנה עברו, במהלכם חוותה השכונה עליות וירידות, אולם נכון להיום, שטחה של נווה צדק הוא אחד משטחי הנדל"ן היקרים בארץ. אז איך הכל התחיל?

לאור פריחתה של יפו והנמל שלה גדלה אוכלוסיית העיר, וכך, בשלהי המאה ה-19, התחילה גם יפו "לצאת מן החומות". תחילה היו אלה מושבות גרמניות, לאחר מכן ח'אנים, בתי מכס וחנויות לאורך הדרך העולה לירושלים, ולבסוף מבני מגורים. כך הוקמה לה תחילה השכונה המצרית 'סכנת' אל-מנשייה. בשנת 1886, קמה ביוזמת האחים שמעון ואליעזר רוקח אגודת "עזרת ישראל", ששמה לה למטרה להילחם בגל הירידה מהארץ מצד אחד, ובהגבלת העלייה מצד השלטונות מצד שני. אחת הדרכים לעשות זאת הייתה על ידי הקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו והרחבת היישוב היהודי (אשכנזים וספרדים כאחד). הפרברים והשכונות החדשות קמו בשטחי החולות שמצפון-מזרח ליפו. במסגרת זו קמה אגודת "נווה צדק לבניין בתים ביפו" שהקימה בשנת 1887 את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו, הלא היא נווה צדק. במודע או לא, נפתח הצוהר הראשון להתיישבות יהודית מצפון, התיישבות שלימים תהפוך לשטח המאוכלס ביותר במדינה: גוש דן ומטרופולין תל אביב.

אדמות השכונה נרכשו מסוחר הקרקעות הידוע אהרון שלוש, שראה בהקמת השכונה אבן דרך משמעותית בביסוס היישוב היהודי, ואף הקל על הרוכשים בכך שהסכים שישלמו לו בתשלומים. בבסיס המחשבה להקמת השכונה החליטו כי תהיה זאת שכונה מסודרת שלכל מבנה מגורים יהיה בית תבשיל (מטבח) ובית כבוד (שירותים), להבדיל מיפו, שם תנאי הסניטציה היו ירודים והשירותים היו בור ספיגה באדמה. החידוש הארכיטקטוני, הסמטאות הצרות אך המסודרות, רעש הכרכרות והעשייה האמנותית והתרבותית הפכו את נווה צדק לשלוחה של פריז. היום אין ספק שהמילים "נווה צדק" ו"רומנטיקה" הולכות יחד.

הרוח החדשה שפקדה את השכונה בשנות השמונים גרמה לנסיקתה של נווה צדק. מחשבות על הריסת השכונה נגנזו ותרבות השימור הפכה לפופולרית. השכונה משכה אליה צעירים ואמנים, ובין היתר קם לו תיאטרון נווה צדק, על שם ירון ירושלמי, במתחם בתי הספר הנטוש. בשנת 1989 הקימה משפחת דלל את קרן סוזן דלל לזכר בתם ותרמה לשיפוץ ושחזור בתי הספר והפיכתם למרכז מחול מודרני בינלאומי. לאורך כל השבוע ובמיוחד בימי שבת מגיעות משפחות עם ילדים ליהנות מסיור בנווה צדק המתחיל בסוזן דלל ומסתיים, איך לא, באחת מהגלידריות או בתי הקפה הסמוכים.

כעת, כל שנשאר לנו הוא להתחיל לטייל וליהנות מסיפורי הבתים, האישים ומהאווירה הקסומה של השכונה, שבה לישן יש ערך, ודווקא החדש נחשב לפחות מקורי. אתם תחליטו.

לצאת למסע בזמן בין דמיון למציאות ובעקבות סיפור מיוחד ואוצר סודי. האזינו עכשיו לפודקאסט:

 

מרכז סוזן דלל

כתובת: רחוב יחיאלי 5.

אחד האתרים המוכרים ביותר בשכנות נווה צדק הוא מרכז סוזן דלל, המשמש כיום כמרכז למחול ותיאטרון של אנסמבל בת שבע ולהקת המחול ענבל. מדי שנה מתקיימים במקום פסטיבלים והופעות מוזיקה. שני המבנים הבולטים משני צדי הרחבה המרכזית הם בתי הספר המשוחזרים מראשית המאה העשרים הצפוני שבהם הוא בית הספר לבנים ("אליאנס") והדרומי בית הספר לבנות.

עם התבססות היישוב החדש בתחילת המאה העשרים הייתה לחינוך חשיבות עליונה. הקמת בתי ספר עממיים נועדה לחזק את הרוח הלאומית והשפה העברית ביישוב החדש. האגודות שנטלו חלק בהקמתם וניהולם של בתי הספר החדשים של קהילת יפו היו "חובבי ציון", "בני משה" וכי"ח (כל ישראל חברים – "אליאנס" בצרפתית). המחלוקות והסכסוכים בין האגודות לא איחרו לבוא, ובמרכזן עמדה השאלה מה תהיה שפת הלימודים בבתי הספר: עברית, כפי שדרשו "חובבי ציון" ו"בני משה", או צרפתית, כפי שדרשו כי"ח. הוויכוח הפדגוגי הביא לכך שבבית הספר לבנים שפת ההוראה הייתה צרפתית, ובבית הספר לבנות הייתה זאת העברית, מתוך מחשבה נוספת שבעתיד יהיו הבנות לאימהות וינחילו לילדיהן את השפה והתרבות העברית. החלוקה המגדרית לא מנעה מהורים שראו בהנחלת העברית ערך עליון לשלוח את בניהם ללימוד בבית הספר לבנות. כך מצאו את עצמם הצייר נחום גוטמן ומשה שרת (ראש הממשלה השני) מתחנכים בבית הספר לבנות.

עצי ההדר, התמרים ותעלות המים ברחבה המרכזית באים להזכיר לנו את ימי ראשית השכונה ואת עצי ההדר והתפוזים המפורסמים של יפו. ממזרח לרחבה ציור קיר של דוד טרטקובור המספר את תולדות השכונה: הפרדסים, הגימנסיה, שמעון רוקח, שלוש וכרכרתו, ברנר, הרכבת ועוד, כולם שם.

כעת נמשיך מערבה ברחוב יחיאלי עד למפגש עם רחוב שלוש בו נפנה דרומה עד למספר 32.

בית אהרון שלוש

כתובת: רחוב אהרון שלוש 32.

בשנת 1840 הפליגה משפחת שלוש בדרכה לארץ ישראל על ספינת מפרש שיצאה מאלג'יר. המזל לא האיר להם פנים, וסערה בים גבתה את חייהם של שניים מאחיו של אהרון בן ה-11 (יוסף ואליהו). עם התבססות המשפחה ביפו, גדל אהרון והחל לעסוק בצורפות, חלפנות כספים ולבסוף היה לסוחר קרקעות ממולח. ביתו ביפו היה לבית מדרש ותלמוד של נכבדי הקהילה היהודית. על הקרקעות שרכש ביחד עם חיים אמזלג (מראשי סניף כי"ח ביפו) ויוסף ביי מויאל נבנו השכונות החדשות מצפון ליפו.

האגדה מספרת שאת מרבית קרקעותיו רכש שלוש באמצעות חוסנו והיה נוהג לזרוק אבן למרחקים ובכך לסמן את שטחו החדש. בשנת 1886 רכשה חברת "נווה צדק לבניין בתים" כעשרה דונם משטחו של אהרון לטובת השכונה החדשה. הבית הנמצא לפניכם כעת היה לראשון מחוץ לחומות יפו ומיד עם הקמת השכונה עברה אליו משפחת שלוש. פעילותו הציבורית של אהרון לא פסקה עד לפטירתו בשנת 1920 בהיותו בן 91. בניו נמנו עם מייסדי "אחוזת בית". במשך השנים הורחב ביתו של שלוש ואף הועבר אליו בית הכנסת שלוש ששכן ביפו לפני כן (בית הכנסת נמצא מדרום לבית שלוש). בחלקה הסמוכה לבית מצפון פעל בית החרושת "האחים שלוש" למוצרי בטון. במסגרת עבודות השימור ישוקם בית שלוש, בית הכנסת ובית החרושת.

ובהמשך הרחוב...

גשר שלוש: כמאה מטר מדרום לבית שלוש ניצב לו גשר שלוש. מדי יום ביומו היה יוצא אהרון על כרכרתו (דליג'נס) לכיוון יפו ובחזרה. במקום שבו נמצא הגשר כיום היה צריך שלוש לחצות ואדי קטן לגבולה הדרומי של השכונה. באחד מהימים הפתיע נחש את הסוסים, העגלה התהפכה ושלוש שבר את רגלו. מיד אחר כך פנה שלוש למושל יפו וקיבל את הזיכיון לבניית גשר מעל הוואדי. לימים תעבור הרכבת הראשונה מיפו לירושלים מתחת לגשר. היום במקום מגרש חניה נטוש.

נחזור על עקבותינו ברחוב שלוש ונלך צפונה עד למפגש עם רחוב שמעון רוקח.

בית אבולעפיה וש"י עגנון

כתובת: רחוב שמעון רוקח 2.

בעומדכם מול הבית הצהוב הבולט ברחוב רוקח פינת רחוב שלוש, הושיטו יד לכיסכם ושלפו שטר של חמישים שקל. היום מתנוסס עליו דיוקנו של שאול טשרנחובסקי, אבל לפניו כיכב על השטר שמואל יוסף צ'אצ'קס, או בשמו המוכר ש"י עגנון – זוכה פרס נובל לספרות. דרכו של הסופר המפורסם התחילה כאן, כשעם הגעתו לארץ, שכר עגנון חדר קטן בעליית הגג של שלמה ורבקה אבולעפיה.

שלמה אבולעפיה (1865-1909) היה נינו של רבי חיים אבולעפיה, ממייסדי היישוב היהודי בטבריה בימיו של דהאר אל עומאר. לאורך חייו עסק שלמה בהוראה והיה מורה לצרפתית וערבית. אשתו רבקה הייתה מתלמידותיו, השניים התאהבו, וב-1907 בנו את ביתם המשותף בשכונת נווה צדק. עם הזמן הפך שלמה למוכתר השכונה וייצג את יהודי יפו בפני השלטונות העות'מאנים. ב-1909 נמנתה משפחת אבולעפיה עם אחת  משישים בעלות המגרשים של "אחוזת בית". שלמה אבולעפיה נפטר זמן קצר לפני שהספיק לבנות את ביתו החדש בעיר העברית הראשונה, ואת המלאכה השלימה אשתו. בשלב זה הופסקה עבודתו של המשרת הערבי של המשפחה, אך טרם עזיבתו ביקש לאמץ את שם המשפחה אבולעפיה כשם משפחתו. רבקה הסכימה, והמשרת הקים לימים מאפייה קטנה ביפו "מאפיית אבולעפיה", מכירים?

באחד מתיאוריו הנוספים, מתאר עגנון את חדרו בשכונה: "ויש לו חמישה חלונות: בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת עליה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל אביב, וחלון אחד פונה כלפיי נווה צדק..."

ריבוי החלונות בחדר סיבך מעט את עגנון, שכן מול מרפסת חלונו ניצב חלונה של מרגלית, נכדתו של אהרון שלוש, שביתם ניצב אל מול בית אבולעפיה. עגנון-צ'אצ'קס התאהב במרגלית, אולם אהבתם לא התממשה עקב התנגדותם של בני משפחת שלוש, שלא מצאו כל ערך בעיסוקו של עגנון בכתיבה ואף ראו בו בטלן, שאינו ראוי לשאת את ביתם לאישה. מדינת ישראל חשבה אחרת בכל הנוגע לעגנון שטר של חמישים שקלים כבר אמרנו?

 נמשיך ללכת ברחוב רוקח.

בית הסופרים – מוזיאון נחום גוטמן

כתובת: רחוב שמעון רוקח 21.

בבית מגורים זה נוסד לראשונה ביטאון "הפועל הצעיר", עיתון הפועלים הראשון בארץ. בדיוק כמו בימינו, בהם תל אביב מלאה בדירות שותפים, שימש המבנה ברחוב נווה צדק 39 שלושה שותפים, או יותר נכון שלושה סופרים: יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ובעלה יוסף אהרונוביץ'. לשוכני הבית חשיבות גדולה בהנחלת הרוח הציונית הסוציאליסטית של ראשית היישוב החדש. המבנה שהוקם ב-1887 היה לאחד מבתיה הראשונים של נווה צדק ושימש כמקום מפגש לאנשי רוח וסופרים, שהיו באים לקרוא עיתונים, לשתות תה ולהתנצח. האווירה התל אביבית הטיפוסית התחילה כאן, וכך קיבל הבית את הכינוי "בית הסופרים". ב-1992 הוכרז הבית כבניין לשימור וניצל מהריסה. ב-1998, במעמד נשיא המדינה, נפתח כאן מוזיאון לאמנויות על שם הצייר, האמן והפסל נחום גוטמן.

בגיל 7 עלה נחום גוטמן יחד עם משפחתו לארץ ישראל. תחילה התגוררה המשפחה בבית הספר לבנות, שבו לימד אביו ושם גם למדו נחום ואחיו. אביו, אלטר גוטמן, היה לסופר ומחנך עברי וממייסדי "אחוזת בית", וסביב בית משפחת גוטמן התפתח מרכז ספרותי שבו נטל חלק בן היתר ש"י עגנון בפרסמו את הרומן הראשון "עגונות". את ספריו חתם אלטר תחת השם ש. בן ציון (שמחה בן ציון אלטר גוטמן).

בחזרה לנחום - המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, נהג לבקר בבית הספר, ומהר מאוד התאהב באישיותו של נחום גוטמן והתפעל מכישרון הציור שלו. מאוחר יותר עברה המשפחה ל"אחוזת בית" ונחום עבר ללמוד ב"גימנסיה הרצליה" שבקצה רחוב הרצל. בגיל 15 עזב את הגימנסיה לטובת בית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, והיה לתלמידו של בוריס שץ. שלל יצירותיו המופלאות הביאו את נחום לקדמת התרבות והאמנות של ראשית היישוב מאז ועד היום. בין יצירותיו: ספרו "שביל קליפות התפוזים" , ציור הפסיפס בבניין מגדל שלום, המגולל את סיפורה של העיר תל אביב, ועוד. בשנות השבעים זכה בפרס ישראל לספרות ילדים. נחום גוטמן נפטר ב-1980 ונטמן בבית הקברות הישן "טרומפלדור" בעיר. הספר "בין חולות וכחול שמיים" של אהוד בן עזר מגולל את סיפור חייו.

בית שמעון רוקח

כתובת: רחוב שמעון רוקח 36.

"מי שלא ראה את שמעון רוקח בימי עלומיו, כשהוא לבוש עבייה לבנה וכפייה של משי לבן...לא ראה מימיו יהודי שייך ויהודי נסיך...ומשהו מהנסיכות היה גם באופיו: מתינות, ראיית הנולד וחכמה"

במילים אלו מתאר הסופר משה סמילנסקי את שמעון רוקח, המכונה הש"ר. להבדיל מרוב הבתים הראשונים שאפיינו את השכונה, היה ביתו של רוקח שונה הן בצורתו החיצונית והן באופיו. ביתו נבנה על פי תכניתו של אדריכל אוסטרי והיה למפואר בשכונה. כיפת הנחושת, יצירות האמנות והאווירה הקסומה שאפפה את הבית השליכו על הרחוב כולו. קומתו השנייה של הבית שימשה כבית העירייה. ביתו של הש"ר סימל יותר מכל את התעוררותו של היישוב היהודי בארץ והצורך בבנייה ועשייה למען הדורות הבאים. במבט רחוק על השכונה קשה להתעלם מייחודה של נווה צדק אל מול גורדי השחקים התל אביביים המצלים עליה.

איש אשכולות היה רוקח, שכן רבות האגודות, הפעולות והמפעלים שבהם לקח חלק במהלך חייו, ובמיוחד עם מעברו ליפו. ב-1922 נפטר שמעון ונטמן בבית הקברות הישן "טרומפלדור" בעיר. בנו, ישראל רוקח היה לראש עיריית תל אביב בין השנים 1935-1953 ושדרות רוקח בצפון העיר קרויים על שמו. נכדתו, לאה מג'רו-מינץ, לקחה על עצמה לשמר את ביתו המוכר של סבה וכך שמרה על אופיו המיוחד.

לתחנה הבאה יש להמשיך מערבה על רוקח ולפנות לרחוב פינס וללכת בו עד למפגש עם רחוב לילנבלום.

בית התאומים וראינוע עדן

כתובת: רחוב פינס פינת רחוב לילנבלום.

רחוב פינס מהווה את גבולה הצפון-מזרחי של השכונה, והוא ציר מרכזי בתנועת הרכבים ובכל הנוגע לסיור בנווה צדק.

במפגש עם רחוב לילנבלום ניצבים להם שני בתים "תאומים". הבתים תוכננו ונבנו על ידי בנו של אהרון שלוש, יוסף אליהו שלוש. בדומה לאביו עסק גם הבן ברכישת קרקעות ונמנה עם מייסדי תל אביב. בין המבנים שלקח חלק בבנייתם תמצאו את בית הספר לבנות ולבנים, הגימנסיה העברית הרצליה וכן רבים מבתיה הראשונים של אחוזת בית. הבתים התאומים נבנו עבור בניו של יוסף שלוש, נכדיו של אהרון שלוש הידוע. כל זאת על מנת למנוע חיכוכים משפחתיים.

ממזרח לבתים התאומים, ממש בתחילת רחוב לילנבלום ניצב הקולנוע הראשון בארץ, נטוש לגמרי. ההגדרה של המבנה כקולנוע היא למעשה שגויה, שכן היה זה הראי-נוע הראשון בארץ - סרט ללא שמע. בנוסף לסרטים נהנו כאן התושבים מהופעות תיאטרון, אופרה ואספות ציבוריות. המקום ענה לשם ראינוע עדן, והוא נבנה ב-1914. הצלחתו של המקום תרמה רבות לעליית קרנן הן של השכונה והן של אחוזת בית, שכן הראינוע היה ממוקם בין שתי השכונות. ההתרגשות סביב הבילוי ב"קולנוע" (שבימינו הוא בילוי די טריוויאלי) הייתה לפריצת דרך. באחת מהקרנות הבכורה, בסצינה המתארת שוד רכבת, שוטר שנכח בעולם שלף את אקדחו וירה אל המסך. אפילו המושל התורכי, חסן בק, נהנה מהראינוע, נכח בכל הצגת בכורה וכמובן שדאג לקחת איתו את כל הכנסות הקופה. בתקופת המנדט שימש המקום כאולם קונצרטים ונשפים עבור קצינים בריטים.

תם אך לא נשלם

עוד רבים הסיפורים והאתרים בהם ניתן לבקר ויום אחד בוודאי שאינו מספיק. בין האתרים הנוספים אותם ניתן לראות בשכונה: ביתו של הרב קוק, הרב הראשי של קהילת יפו (רחוב אחווה 21), קפה לורנץ, שהיום הוא המרכז לתרבות יהודית (רחוב שלוש 42), חורבת בית הכנסת "מראות הסולם" (רחוב רוקח 20) ועוד. וכעת, שאו פעמכם לעבר רחוב שבזי התוחם את השכונה מצפון מערב ותיהנו מן האווירה הקסומה, הגלריות, החנויות, בתי הקפה והגלידריות.


לתחילת המסלול