עינות צוקים (עין פשחה) וקומראן

🎧 הצטרפו אלינו לנסיעה לעינות צוקים

שימו לב: באזור זה קיימת בחורף ובעונות המעבר סכנת שיטפונות העשויים לסכן חיים. במזג אוויר מעונן אין ללכת באפיקי נחלים או לחצותם! באחריות המבקרים להתעדכן בסמוך ליציאה לטיול בתחזית מזג האוויר באתר האינטרנט של השירות המטאורולוגי או במהדורת החדשות ובנוסף להתעדכן במצב המסלולים ואתרי הטיול במתחם המבזקים באתר רשות הטבע והגנים.

ניתן לבקר עם הרכב בכל אחת משמורות בצורה עצמאית, ולכן לא חובה לטייל גם במסלול הרגלי המחבר ביניהן. אם בחרתם ללכת על המצוק המשקיף לים המלח, הקפידו להתחיל את המסלול מוקדם מספיק, כי הוא נמשך לפחות 6 שעות ומסוכן לסיים אותו אחרי רדת החשיכה.

"סיכויי הבילוי בעינות צוקים נראו לנו מזהירים ממש כמו יריחו, וכבר היינו מוכנים להכתיר את ים המלח כחוף העדנים: מים, צמחייה, חיות ועופות, גאולוגיה ומרחצאות חמים - הכל מצוי כאן בשפע, ובלי כל היסוס החלטנו לשהות יומיים על עין זו" - כך מתאר את שמורת עינות צוקים החוקר הנודע הנרי בייקר טריסטראם, המכונה "אבי החי והצומח בארץ ישראל", בספרו "מסע בארץ ישראל - יומן 1864-1863".

איך מגיעים

מירושלים נוסעים בכביש 1 מזרחה עד לצומת הלידו שבצפון ים המלח, ופונים ימינה לכביש 90, לכיוון קליה. נכנסים לגן לאומי קומראן, משאירים שם רכב אחד, וממשיכים לשמורת טבע עינות צוקים (עין פשחה).

עינות צוקים

שמורת הטבע היפהפייה של עינות צוקים מתפרשת על פני 5 ק"מ לאורך חופו הצפוני של ים המלח. בשמורה, שהוכרזה בשנת 1969, ישנן מספר קבוצות של נביעות, ועין פשח'ה (עינות צוקים) היא המרכזית שבהן. המים מתוקים יחסית למי ים המלח, אך עדיין מלוחים מכדי לשמש לשתייה. עם זאת, צמחיה מגוונת משתמשת במים ואף כמה מיני בעלי חיים.

השמורה מחולקת לשלושה חלקים:

• החלק הצפוני סגור לחלוטין למבקרים ועל כן מכונה השמורה הסגורה. 
• השמורה המרכזית שבה יש בריכות להנאת הקהל היא שמורה קולטת קהל,
• והחלק הדרומי המכונה “השמורה החבויה”, שבה עובר מסלול הטיול שלנו.

ל”שמורה החבויה” הכניסה אסורה, למעט פקחים ועובדי רט”ג. ישנו אישור מיוחד למורות ומורי דרך מוסמכים, אשר קיבלו הכשרה ואישור להדריך קבוצות מטיילים בשמורה החבויה. כמו כן, בסופי שבוע נערכים סיורים מאורגנים מטעם רט”ג, הפתוחים לקהל ואליהם אפשר להצטרף. במקרים אחרים יש לברר את אפשרוית הביקור מול הנהלת השמורה. לבירורים בנוגע לביקור בשמורה החבויה בטלפון 02-9942355. 

השמורה החבויה | צילום: נטע מייזלס

תחילת המסלול היא בחוות האפרסמון: חווה חקלאית מהתקופה שלפני אלפיים שנה (תקופת בית שני), שבה התגלה מתקן להפקת בושם האפרסמון. לפני זמן לא רב הסתיימה באתר זה חפירה של הפרופסור יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית. חפירה מוקדמת יותר נעשתה בידי הכומר הצרפתי רונלד דה וו בשנים 1955-57.

האפרסמון לא מתייחס לפרי האפרסמון כפי שמכירים אותו היום. למעשה, הכוונה היא לשיח האפרסמון או אם תרצו “אפרסמון מקראי”, צמח אנדמי (יחודי) לאזור ים המלח, שמוזכר במקורות, שצמח פה לפני אלפיים שנה (תקופת בית שני) וממנו היו מפיקים את שמן האפרסמון, שהיה נחשב לבושם יקר ונדיר ביותר. בין חובבות הבושם נזכרת אחת הנשים המפורסמות ביותר בהיסטוריה העולמית - קליאופטרה, אשר קיבלה במתנה, מהשליט הרומי מרקוס אנטוניס, שטחים נרחבים באזור זה, של חלקות המיועדות לגידולי שיח האפרסמון, כדי שלא יחסר לה מהבושם הנחשק.

עדות לחשיבות הבושם, ניתן למצוא בבית הכנסת העתיק בעין גדי, שבו התגלה פסיפס עתיק, שבו נכתב: "כל מי... שיגלה את סוד הקריה לגויים... הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת לשמיים". חוקרים סוברים כי מדובר כאן למעשה בסוד גידול צמחי הבושם והמרפא, ואולי בגלל שמירת הסוד בקנאות, אין אנו יודעים בוודאות מה הוא שיח האפרסמון העתיק, ההשארה המודרנית במחקר היא שמדובר בשיח מסוג  Commiphora gileadensis, ולאלו שרוצים להתרשם מהניחוח שלו, יוכלו לגשת לגן הבוטני בקיבוץ עין גדי ולרחרח, כי שם גדל לו שיח מסוג כזה בדיוק. 

בחוות האפרסמון שבה נבקר, תוכלו למצוא שני מתקנים חקלאיים להפקת הבושם: בריכת השרייה גדולה ובור איסוף. בבריכה, שהוזנה ממי המעיינות, הונח גזם שיח האפרסמון (ענפים, עלים, קליפות וזרעים). הגזם רוסק על ידי אבנים גדולות שנמצאו באתר, והתמצית המזוקקת הוזרמה בתעלה אל בור האיסוף, שם נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן.

נמשיך לעבר שער השמורה הסגורה, נתקדם עם השביל עד לעץ התמר הגדול.

החי והצומח בשמורה

התמר הינו צמח טרופי שאינו יכול להתמודד עם תנאים מדבריים - הוא זקוק לטמפרטורת קרקע של מעל 25 מעלות ולא מעט מים. לכן צמיחת תמר מסמלת מים במדבר (ממש כמו כשמדמיינים פאטה מורגנה של נווה מדבר). התמר שימושי מאוד לאדם: כפות התמרים מספקות צל וסכך (לאו דווקא לסוכות), הפירות טעימים, הסנסנים - אותם ענפים דקים שהפירות תלויים מהם, יכולים לשמש כמטאטאים, ניתן לקלוע חבלים מהעלים ועוד. התמר הוא גם אחד משבעת המינים, וכאשר אומרים "ארץ זבת חלב ודבש", הכוונה היא לדבש התמרים ולא לדבש דבורים.

אם יתמזל מזלנו, ניתקל בשמורה באחד מהחמורים שהובאו אליה לפני עשרים שנה, כדי לדלל את הצמחייה במטרה למנוע שריפות. תחילה הובאו עיזים, אך המים כאן מינרליים (יש בהם מעל אלף מ"ג כלור לליטר לעומת 200 מ"ג במי שתיה), והעיזים חלו כתוצאה מכך. לאחר מכן ניסו להביא גמלים, אך אלו נוהגים ללכת בשיירות, ולכן דורסים ללא היכר את הנתיב שבו הם צועדים. הפתרון התגלה בצורת חמורים. כיום יש מעל למאה חמורים בשמורה, ומדי פעם מוציאים חלק מהם כאשר אוכלוסייתם גדלה מדי. בשמורה מתגוררים לצידם גם זאבים, תנים, נמיות, דורבנים, סרטנים ועוד.

נתקדם בשביל עד לספסל שליד האגם. למרות שרבים משתמשים בביטוי "קנה סוף", הרי שקנה וסוף הם שני צמחים שונים לחלוטין, ובצד השני של האגם ניתן לראות בברור את קו הגבול בין הסוף לקנה שמאחוריו. עד שנת 67, עת היה האזור בשלטון ירדני, היתה עינות צוקים שייכת למשפחת עלמה, שקיבלה את האזור מהמלך חוסיין והקימה פה חווה לגידול דגים. הם הביאו מאפריקה את דגי האמנון ובנו סכר קטן, אך לצערם האמנונים שגדלו כאן היו קטנים מהמצופה ולא שימושיים לחקלאות. יש לציין שזן האמנון פה מכונה "אמנון עינות צוקים" והוא חיה מוגנת, מאחר והתפתח לזן שונה מעט מהקיים במקורות מים אחרים (אין גיוון גנטי, מאחר והריבוי הטבעי נעשה רק בין הפרטים בשמורה). דג נוסף שחי במים הוא נאווית המלחות, החי בקו התפר בין מי המעיינות למי ים המלח.

אחד הצמחים השולטים בשמורה הוא האשל, שמותאם מאוד לאזורים מליחים – הוא שואב את המים, אך לא מתמודד עם המלחים, ולכן מוציא אותם אל העלים, ומשם הם נשטפים בלילה אל הקרקע על ידי הטל. מכיוון שכך, הקרקע שסביב האשל מלוחה מאוד, ומונעת מצמחים אחרים לגדול לצדו ולהתחרות איתו על משאבי המים המוגבלים. צמח נוסף שיודע להתמודד בצורה דומה עם המלח הוא המלוח הקיפח (קיפח = גבוה), שבו משתמשים לבישול המלוחיה המצרית הידועה.

על האשל ניתן למצוא כחמישים מיני חרקים. אחד המרתקים שבהם הוא הנמלה האורגת, שמייצרת קורים ומצמידה בעזרתם ענפים זה לזה כדי ליצור את הקן שלה. הנמלה האורגת קיבלה את שמה משיתוף פעולה מיוחד עם חרק נוסף - גבנונית האשל: הגבנונית מפרישה טל דבש מחומרים שהיא אוכלת, ואילו הנמלה אורגת לגבנונית "רפת". בבוקר לוקחת הנמלה את הגבנונית למקום בעץ שבו תוכל לייצר את הסוכרים שאותם צריכה הנמלה, ואז מחזירה אותה בחזרה לרפת – דו קיום מרשים.

נמשיך בשביל עד שנראה את ים המלח. קל לראות כי הים נסוג, וישנן מספר סיבות לירידת מימיו: אידוי כתוצאה מחום, היעדר מקורות מים משמעותיים לאגם (פרט לעינות צוקים, עינות קנה וסמר עין גדי, ושטפונות בודדים מירדן וממדבר יהודה) ושאיבת מימיו על ידי מפעלי ים המלח, לטובת הפקת אשלג. סגירת סכר דגניה העלימה את מקור המים העיקרי של ים המלח, וכעת ירידת מפלסו היא כמטר לשנה. כתוצאה מכך נחשף בכל שנה קטע חוף משמעותי, ואם הדברים ימשיכו כך, בעוד כארבעים שנה יהיה ים המלח קטן יותר מהכנרת. נציין לשם ההמחשה: בשנת 1920 היה גובה פני ים המלח 392 מטר מתח לפני הים, בעוד שהיום גובה המים הוא כ-418 מטר מתחת לפני הים. עומק ים המלח עצמו הוא כ-400 מטר, ובצלילות שעשו אמודאים מצרפת בתחילת המאה העשרים, התגלו בו צמרות עצי אשל מתים כשבעים מטר מתחת לגובה פני הים ​דאז. מכאן אפשר להסיק שגם בעבר חווה ים המלח תקופות קשות, שהנמיכו את פני הים לגובה נמוך יותר מכפי שהם כיום. הקרקע שנחשפת עם ירידת מפלס המים אינה טובה לדבר, מאחר שהיא מלוחה ביותר.

מכאן נמשיך עד לשער היציאה מהשמורה, ונוכל להנות מבריכות המים. לאחר השכשוך בבריכות המים מי שרוצה יסע ישירות לשמורת קומראן ומי שרוצה ימשיך עם המסלול המתואר להלן.

עינות צוקים (עין פשחה) | צילום: נטע מייזלס

מסלול ברגל מעיינות צוקים לקומראן

מול הכניסה לשמורה, בצידו השני של הכביש נמצאת תחנת אוטובוס, שלידה מתחיל לטפס מסלול המסומן בצבע שחור. זהו המעלה שיוליך אתכם על המצוק עד לראס-פשחה-ראש-צוקים. העלייה מעט קשה, אך בפסגה מחכה לכם סככת מנוחה ונקודת תצפית עם נוף עוצר נשימה אל הרי מואב וים המלח, עד לנקודת המפגש שלו עם הירדן בצפון. שמורת עינות צוקים, שבה ביקרנו קודם לכן, נראית מכאן כמו נחה על כף היד. אחרי שתסיימו להתרשם מהנוף המרהיב, המשיכו צפונה על הדרך הרחבה המסומנת באדום, הנמשכת לאורך מצוק ההעתקים. דרך זו מהווה את קו הגבול שבין שמורת מצוק ההעתקים ממזרח לבין שטחי אימון של צה"ל ממערב. שימו לב: הכניסה לשטח המערבי אסורה בהחלט ללא תיאום עם שלטונות צה"ל.

ניתן להתרשם כאן מהמבנה המיוחד של מדבר יהודה. אתם נמצאים במדרגה התחתונה של רמת המדבר ובסמוך למצוק ההעתקים המהווה ביטוי לבקע ים המלח שהוא חלק ממכלול הבקע הסורי-אפריקני המפורסם. רמת המדבר בנוייה סלעי קרטון וחווארים והמצוק בנוי גיר קשה. הצומח כאן מתרכז בתוך הערוצים המתנקזים לכיוון המצוק. בנקודה זו הקפידו לפתוח את עיניכם ורוב הסיכויים שתצליחו לראות עדרי יעלים בסמוך לקו המצוק.

ממשיכים עם הדרך כ-4 ק"מ צפונה עד שמגיעים לירידה לנחל קומראן המסומנת בירוק. זוהי ירידה מעט תלולה והיא עוקפת מספר מפלים העוברים במצוק ההעתקים. 

נחל קומראן מוגדר כנחל איתן. לא, אין כאן טעות - נחל איתן מוגדר בתורה (דברים, כ"א, 4) כנחל שאינו ראוי לעיבוד חקלאי בגלל קרקעיתו הסלעית (הגדרה שונה מזו הנהוגה כיום: נחל שזרימתו איתנה). נחל קומראן מתחתר בתשתית של סלע קשה והזרימה בו מותנית בכמות הגשמים במערב. השיטפון בנחל זה נוצר בגלל שבקרקע המדברית יש אחוז חרסית גבוה. כשהחרסית באה במגע עם מים היא תופחת ונאטמת ולכן רוב המים לא מחלחלים לאדמה אלא זורמים בנגר עילי. ככל שאגן הניקוז של הנחל גדול יותר יש סיכוי גבוה יותר שיהיה שיטפון.

טיול רטוב בנחל קומראן | צילום: צוות חנות למטייל בירושלים

באפיקי הזרימה של ערוצי הנחלים המדבריים כמעט ולא נמצא צמחייה, שכן השיטפונות "מנקים" את הקרקע מצמחים. בנחל קומראן מתרחש שיטפון כזה כמעט בכל שנה. מראה המים השוצפים בכוח אדיר, וצונחים בעוצמה מראש המפל אל תחתית האפיק - הוא אחד המראות המרשימים בטבע. מי השיטפונות זורמים לים המלח אך משאירים מאחוריהם גבים יפים בסלע. בגבים הללו הם עולם ומלואו: יעלים ושועלים שותים מהם, וחרקי מים שונים (חיפושיות מים, שפיריות ויתושים) חיים ומתרבים בגבים כל עוד מימיהם לא התייבשו. נחל קומראן מהווה גם מרבץ ליעלים ובית לשפני סלע ויוני סלע.

כשמגיעים למפל הגדול של נחל קומראן כדאי לעצור ולהשקיף על בתרונות החוואר ועל קומראן העתיקה. אולם שימו לב: חציית נחל שוטף בכל דרך שהיא, היא דבר מסוכן ביותר - ועלולה אף להסתיים במוות. הקפידו ליהנות מזרימת המפל וממראות השיטפון (אם הזדמן לכם כזה) רק במרחק בטוח מהם ובשום אופן לא באפיק הזרימה. זכרו כי במקרה של שיטפון גדול, אפשר לראות את המפל הזורם מגן לאומי קומראן באופן שלא יסכן איש.

מכאן המשיכו לאורך אמת המים העתיקה שהזרימה מהנחל אספקת מים אל קומראן הקדומה. לאחר הליכה קצרה על רמה פתוחה למרגלות המצוק, תגיעו אל גן לאומי קומראן.

קומראן

גן לאומי קומראן היה מרכזה של כת מימי בית שני - כת האיסיים, המכונה גם כת היחד. בקומראן נמצאו בשישים השנים האחרונות המגילות הגנוזות המוצגות כיום בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, והן אחד הפריטים הארכיאוליגים החשובים ביותר מימי בית שני המאפשרים צוהר בלתי אמצעי לחיים בתקופה זו.

בעקבות כת היחד בגן הלאומי קומראן | צילום: יוחאי כורם

הסיור באתר (בתשלום) מתחיל בסרט קצר ויפה על מציאת המגילות ומה כתוב בהן. משם ממשיכים במסדרון לעבר החדר הראשון. כת קומראן היא אחת הכתות שישבו בים המלח (אחרות ישבו במעלה ההר – בבקעת הורקניה). הם התבודדו במדבר ככלי להתקרבות לאל והשלת חיי היומיום מעליהם. קבוצת קומראן היתה קבוצה קהילתית, שהתאפיינה במשמעת נוקשה של חיי טוהרה, על מנת שבימי המשיח תתגשם בניית בית המקדש והישיבה בירושלים לאורך ימים. לשם הטהרה התמידית, בנו אנשי הכת כ-13 מקוואות (בשטח של חמישה דונם בלבד). במקווה היה חשוב להבדיל בין כניסתו של האדם שנעשתה כשהוא טמא לבין יציאתו – אז הוא טהור. לשם כך בדרך כלל ניתן לראות במדרגות כעין חומת קטנה שחילקה את גרם המדרגות לשניים, החלק בו יורדים והחלק בו עולים לאחר הטהרה.

נמשיך לחדר השני. ככל הנראה מוצא הקבוצה בקומראן הינו מהפלג הבדלני שהיה בישראל בימי בית שני. פלג זה הינו אחד משלוש כתות שמוזכרות בכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו מאותה תקופה. הפרושים היו מפלגת העם, הצדוקים מזוהה על פי רוב עם מפלגת השלטון והאיסיים, איתם מזוהה כת קומראן, היו קבוצה משיחית בדלנית שאמרה כי אין זכות לשבת בירושלים או בהר הבית, כי עדיין לא הגיעו ימות המשיח והעם לא מספיק מטוהר. לפיכך הם בחרו לשבת מחוץ לחומות ירושלים. יש לזכור שבתקופה המדוברת בית המקדש השני עדיין היה קיים (משנת 200 לפנה"ס – תקופה החשמונאים, ועד שנת 33 לספירה – אז התרחשה רעידת אדמה שהחריבה את קומראן).

חיי הקהילה היו פה מאוד נוקשים עד כדי כך שאדם שלא נהג על פי חוקי הקבוצה היה מוחרם (לא הצטרף לתפילות, אכל לבד וכו'). זאת אנו יודעים ממגילת "סרך היחד" שמספרת על מנהגי היחיד והקבוצה בכת. מהמגילה אנו למדים שההתנסות ביחד היתה חשובה מאוד, ולעיתים בשעת ההתכנסות כהן הצדק היה נושא דרשה. בחדר השני במסדרון ניתן לראות את כלי האוכל, שנמצאו בחדר האוכל באתר, כאן נהגו לערוך סעודות משותפות. מזהים את נפילת הכלים ברעידת האדמה בשנת 33 לספירה.

החדר השלישי הוא חדר הסופרים. סופר באותה תקופה היה מעתיקן - מעתיק כתבים קדומים או דברים שנאמרו. בסך הכל נתגלו כ-900 מגילות באזור קומראן ויתכן שישנן עוד. בשנת 1947 התגלו המגילות הראשונות, אך רק בשנת 2002 הסתיימה עבודת הפיענוח והתרגום של המגילות, שכתובות בעברית עתיקה ובארמית. חשיבות המגילות עצומה מאחר והן מספרות לנו על תקופת בית שני, שאין ממנה כמעט כל ממצא ארכיאולגי אחר. מגילת המקדש, לדוגמה, מספרת מה היה במקדש, ואילו מגילת בני אור בבני חושך מספרת סיפור אפוקליפטי על מאבקם העתידי של בני האור - אנשי כת קומראן, בבני החושך, שהם כל השאר, מאבק שבו הם מנצחים לבסוף.

נצא מהחדר השלישי ונתקדם לעבר הרחבה הראשונה שבאתר החפירות. אחת השאלות הראשונות בהתיישבות היא שאלת מקור המים. מאזור המפל בנחל קומראן רואים אמת מים שהוליכה מים לעבר אזור ההתיישבות וסיפקה את המים למקוואות. נראה שמקור המים באמה לא היה מאגירת מי שטפונות, כי אלו לא יכלו לקיים לאורך כל השנה את כמות המים הדרושה. ככל הנראה היה באזור זה מעיין שחרב, שסיפק את צרכי המים לישוב הקדום. על פי יוסף בן מתתיהו והממצאים שנגלו, ישבו בקומראן בין שבעים ל-250 אנשים. למרות שבן מתתיהו מספר שחיו פה רק גברים והאישה היתה מאוסה, מעריכים כיום, לאור הטאבונים שנמצאו כאן, שהיו גם נשים, כי באותה תקופה בכלי המטבח השתמשו רק נשים. אמנם ליד האתר נמצא בית קברות עם 1,100 קברים, ובהם עצמות גברים וגם נשים, אך הייתה זו קבורה משנית (שימוש חוזר באותו הקבר בתקופה מאוחרת יותר), כך שקברים אלו לא יכולים לשמש כהוכחה לכך שביישוב הקדום חיו גם נשים.

תוך כדי ההליכה על הגשר רואים מקוואות. אנשי הכת טבלו מספר פעמים ביום: לפני השינה, לפני ואחרי תפילה, באם עברה מחשבה לא יפה בראש וכן הלאה. נתקדם לסוף הגשר נגיע לבור מים מטוייח. לידו ניתן לראות איך תעלות המים השונות עוברות זו מעל זו.

שרידי מקוואות בגן לאומי קומראן | צילום:יוחאי כורם

באתר נמצאו שרידים המעידים על חלוקה ל-12 בעלי מקצועות שונים: כדר, אופה, בורסקאי (המכין את העור למגילות), רצען (סנדלר), בלן (הדואג למקוואות) אנשי חקלאות ואנשי תעשיית דבש תמרים. נראה שהאוכלוסיה שגרה פה היתה אמידה ויתכן שגם פה הפיקו את בושם האפרסמון.

נמשיך לכיוון המבנה (מספר 5 במפת האתר שמקבלים בכניסה לגן הלאומי). צריך לזכור שבעבר היה למבנה גג שככל הנראה היה עשוי מכפות תמרים שעליהן טיח. בכניסה לחדר הסופרים נמצא שולחן מעץ שבור. השולחן שוקם ונמצא היום במוזיאון רוקפלר. חדר הסופרים נקרא כך משום שנמצאו פה כסתות דיו. מימין לחדר הסופרים נמצא חדר שמעריכים כי היה חדר הגניזה אולי מהפתח המטוייח שליד הכניסה העבירו את המגילות שנפסלו.

גן לאומי קומראן | צילום: יוחאי כורם 

נצא מהבנין לעבר הרחבה עם הספסלים. בסמוך לבניין ניתן לראות משטח מרוצף אבנים. בתחתית משטח זה נמצאו כעשרות אלפי גלעיני תמרים. למרות שלא מצאו כאן דבש תמרים (סילן) אולי זה היה מקום ליבוש תמרים. אפשרות אחרת היא משטח ליבוש עורות למגילות. המגילות עשויות עור צבי או החלק הפנימי והדק של בעלי חיים כשרים וללא ספק יבושן, תהליך ריחני במקצת, נעשה מחוץ למבנה.

נמשיך עד לספסל הצופה על מערה מספר 4. כפי שרואים בסרט, בשנת 1947 רועה צאן ערבי בשם מחמד א-דיב מצא בטעות כד עם מגילות במערה הזו. על פי השמועה הוא חשב שמהעור הוא יוכל לעשות לעצמו סנדלים. הסנדלר שאליו הוא הביא את העור ראה שזה עור עתיק ומכר אותו לסוחר עתיקות. סוחר העתיקות הבין שיש לפניו משהו בעל ערך ובעזרת כומר מכנסית מראלינאס הביאו את א"ל סוקניק, ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שמזהה את המגילות כממצא חסר תקדים. סוקניק משלם כסף טוב עבור המגילות. כשהבדוואים באזור מבינים שהם יכולים להרוויח מכך כסף הם יוצאים לחפש מגילות נוספות. מגילות נוספות נמצאו בדרכים נוספות ועדיין לא כל המגילות נמצאות בידי מדינת ישראל.

למגילות הגנוזות חשיבות מקראית עליונה: במגילות הגנוזות מצאו פרק נוסף של ספר יאשיהו, חלק שהיה חסר וספרי תנ"כ ישנים עוד אפשר לראות את החלק החסר. כמו כן נמצאו קטעים חסרים של ספר תהילים.

קומראן חשובה ביותר גם לנוצרים מאחר ומאמינים שיוחנן המטביל שישב עם מאמיניו בבקעת הורקניה, הצטרף למשך שנתיים לכת קומארן ורק בהמשך עבר לשבת באזור הירדן ליד יריחו במקום בו הוא הטביל יותר מאוחר את ישו.

גן לאומי קומראן | צילום: יוחאי כורם