לאורך השביל, בין הנופים המשתנים, מתגוררים בעלי חיים רבים, והמפגש איתם יכול להיות מרתק. למרבה הצער, רוב הזמן הם ביישנים ונרתעים מבני אדם, וכדי לפגוש בהם, או לפחות להבחין בכך שהם ביקרו ממש לא מזמן במקום שאתם נמצאים בו כרגע, תצטרכו להכיר את הסימנים שהם משאירים אחריהם - ולא תאמינו כמה כאלו יש!
אז קיבצנו לכם כאן כמה סימנים שנפוצים במיוחד בארץ, ולכם נשאר רק לפקוח עיניים, ולהבין שאין בטבע אפילו מטר אחד שאינו מלא עקבות.
הצבי הארצישראלי מארח
בארץ חיים כמה סוגי צבאים: באזור הערבה אולי תצליחו להבחין בצבי הערבה, אבל רק אם תתאמצו, כי הוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה. כשתצפינו עוד, תוכלו לפגוש את צבי הנגב, אך הצבי הנפוץ מכולם, וגם הגדול שבהם, הוא הצבי הארצישראלי, שנמצא בכל אזורי הארץ פרט לנגב.
למרות שהצבאים מעט ביישנים, לעיתים תוכלו לראות אותם מקפצים באופק (ומגיעים אפילו עד גובה של כ-2.5 מטרים!). אבל גם אם לא ראיתם אותם עצמם, תוכלו לדעת אם אתם במקרה בדיוק מבקרים בטריטוריה של אחד מהצבאים, בעזרת תחנות הריח שהם משאירים לסימון הטריטוריה.
התחנות הן למעשה ערימות גללים שמשאירים הצבאים, שנראים כמו ערימת כדורים שחורים וקטנים בגודל די אחיד. תוכלו להתקל בהן בשעת ההליכה בשביל בהרי יהודה, בגולן, בעמקים או בנגב. במקרה כזה, התנהגו בנימוס (בכל זאת, אתם אורחים), ואם תשמרו על שקט, אולי אפילו תזכו להכיר את בעלי הבית.
תחנת ריח של צבי ארצישראלי | צילום: יוחאי כורם
הקוצנים פותחים שולחן
העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: כאלו שמסדרים אחריהם בסוף הארוחה, וכאלו שלא. אבל את החשבונות שלכם עם השותפים לשביל תיאלצו לסגור בהזדמנות אחרת, כי הפעם התכנסנו כאן לכבוד מישהו אחר. כשתטיילו בשביל, בעיקר במדבר יהודה או בנגב, אתם עשויים להבחין בערימת חלזונות שנחה בסמוך לנקיק סלע. אם תתבוננו מקרוב, תשימו לב שפתחי השבלולים מכורסמים. ללא ספק – הייתה כאן ארוחה.
אז מי הוא זולל החלזונות המסתורי, אתם תוהים? נגלה לכם שמדובר במכרסם קטן בשם קוצן. בארץ חיים שני מיני קוצנים: קוצן מצוי, שחי ברוב חלקי הארץ (מלבד מישור החוף), וקוצן זהוב, שחי במדבר יהודה ובנגב. שניהם פעילים בעיקר בלילה, והם חיים במחילות, אך לא כאלו שהם חופרים בעצמם, אלא של חיות אחרות, או סתם בנקיקי סלע טבעיים.
הקוצן הוא אוכל-כל, אבל החלזונות הם המזון המועדף עליו. הוא נוהג לאכול אותם במקומות קבועים, המכונים "שולחנות אכילה", שממוקמים לרוב בפתח המחילה שלו, כפי שתראו בתמונה. כאמור, את שולחנות האכילה הקוצנים לא טורחים לסדר אחריהם, ואנחנו מרוויחים סימן – שימו לב, היה כאן קוצן.
היה כאן קוצן | צילום: יוחאי כורם
מסעדת השיפודים של החנקן
כשתלכו בשביל, אתם עלולים להתקל פתאום בחרק, ציפור או אפילו יונק קטן משופד על קוצי עץ. לא, זוהי לא סצנה מסרט אימה, אלא פשוט סימן שלא הרחק מכם נמצא החנקן.
למרות השם המאיים, החנקן הוא בעצם ציפור שיר, ובהתאם הוא נראה ונשמע תמים לחלוטין, אבל חכו שתגלו מה הוא מעולל. החנקן הוא לא עוף דורס של ממש, אבל כנראה שהוא חולם להיות, ואם יתמזל מזלכם, תוכלו להבחין בו אורב לטרף מנקודה גבוהה, עט עליו מלמעלה ולוכד אותו (תוכלו לזהות אותו לפי הפס השחור שחוצה את הלחי שלו).
וכאן מגיע החלק המעניין באמת, כשהחנקן משפד את השלל שלו על קוצים. למרות שזה עשוי להיראות כך, הוא לא עושה את זה בשביל לאותת לכם שהוא בשטח, אלא כדי לבתר את הטרף שלו לפיסות קטנות, ואז גם לשמור אותו עד הארוחה הבאה, ממש כמו שאתם שומרים אוכל במזווה.
בישראל שבעה מיני חנקן: חנקן אדום-גב, חנקן אדום-ראש, חנקן גדול, חנקן חלוד-גב, חנקן נובי, חנקן ערבות וחנקן שחור-מצח, ואם במקרה תיתקלו בשיפוד מסתורי בטבע, אתם יכולים לדעת שאחד מהם עומד מאחוריו.
חנקן אדום ראש אורב לטרף | צילום: גיא
אנושי
הדורבן מפזר רמזים
אתם הולכים לכם בשביל ולפתע נתקלים בעקבות שנראות כמו כפות רגליים של ילד קטן. ייתכן שמישהו שכח שם את הילד שלו, אבל לפני שאתם נהיים מודאגים, נציין שסביר יותר להניח שעליתם על עקבותיו של דורבן מזדמן.
את הדורבנים עצמם כנראה שלא תפגשו, אלא אם כן אתם פעילים בלילה, אבל אם תמצאו בסביבה קוץ ארוך או שניים – היו בטוחים שהם נמצאים בסביבה. ואם כבר ענייננו בדאגה לילדים, אפשר להגיד שבזה הדורבנים מצטיינים: הם חיים כל חייהם עם אותו בן זוג ועם הילדים, עד שהם מגיעים לגיל שבו עוזבים את הבית.
הדורבנים נפוצים בכל רחבי ישראל (אך קצת פחות בדרום הנגב), ולכן מומלץ לפקוח עיניים לסימנים שלהם לאורך כל השביל, אבל אל תצפו לכמות גדולה של עקבות – בכל קילומטר בממוצע חי זוג אחד של דורבנים, או דורבן רווק אחד.
.JPG?&width=600&height=760)
היי,
מה תרצה לכתוב על "עקוב אחריי: סימנים ועקבות של בעלי חיים בשביל"?